לימודי תפירה בפתח תקווה והסביבה

מה נדרש ללימודי תפירה?

אפשרויות קידום והרחבה מקצועית

יתרונות ללימודי תפירה

תפירה היתה פעם מרכיב חשוב בתכנית לימודי כלכלת בית בבתי הספר בארץ. מי שלא רכשה מיומנות זו שם, למדה אותה מאמא או סבתא. אלא שבימים בהם בתי מעצבים מוכרים אופנה עילית, שכל קניון גדוש בחנויות אופנה ממותגות לשוק הביניים, ואחרות מחוצה לו מציעות סחורה עממית יותר במחירי רצפה, נשאלת השאלה מדוע בכלל ללמוד תפירה. כאשר פועלות מסכנות בסדנאות יזע במזרח אסיה עובדות עד צאת נשמתן תמורת שכר מגוחך, לא פלא שהמתפרות, שהיו בעבר אחד ממנועי התעשייה הישראלית, נדדו מן הארץ. השוק הגלובלי מכתיב מציאות בה ישנם מקומות בהם משתלם וכלכלי יותר לרכז את הייצור, לאפשר בכך שמירה על הרווחיות, כמו גם על המעמד התחרותי בשוק. הזמינות הגבוהה של בגדים מייצור תעשייתי בעלויות נמוכות, הכחידה הלכה למעשה את התפירה הביתית; כמעט כל סבתא שנפטרת מותירה אחריה מכונת תפירה שביטאה פעם את מיומנות בעליה ורוחה היצירתית. תחת מחט אותה מכונה נבראו בחום ואהבה שמלות, מכנסיים וחולצות למשפחה כולה, הותאמו מידות מלבושים שעברו מבעלים ליורשיהם, ואפילו הוטלאו ותוקנו פריטים אחרים, אשר בלייה וכביסות אינספור הותירו בהם את אותותיהם. כל זאת קרה בימים בהם לבגד היה ערך ומשמעות, אלא שכיום השכילו חברות האופנה לא רק להרגיל את כולנו לרכוש תוצרת תעשייתית המונית, אלא גם להתייחס אליה כבעלת ערך זמני בלבד. במקור נתפס פריט לבוש כמוצר בעל תועלת פונקציונלית פשוטה כמו שמירה מפני הקור, וכל עוד שימש נאמנה למטרה זו, הרי נשמר גם ערכו. עם השנים והרווחה הכלכלית הפך וקיבל היסוד האופנתי את כובד המשקל בהערכת המוצר. גם שמלה שנקנתה בבוטיק יוקרתי בפריז וגם אחותה שנרכשה בבאסטה בשוק אינן מוערכות כבר על פי איכות הבד, התפירה והשימושיות בה, אלא בהתאם לערך דמיוני וגמיש יותר – רמת האופנתיות שלה. ההכתבה החברתית שמושג האופנה מייצר, הוא המפתח לכך שאנו ממשיכים וקונים פריטים על אף העובדה שארונות הבגדים שלנו גדושים ממילא. בגדים נפלטים מהם לא כשהתבלו, אלא כאשר חנם סר בעינינו והם כבר אינם אהובים כפי שהיו פעם. את החולצה שנמאסה עלינו איש לא מתקן כבר; לרוב היא תושלך לפח, או תימסר לאיסוף לנזקקים, אבל אפילו לאגודות צדקה אין כל תועלת בכמות העצומה שנאגרת. רק מקצתה זוכה לשימוש חוזר בידי מעוטי יכולת, ומרביתה נארז במכולות ונשלח לעולם השלישי. במדינות העניות מתחילים בדרך כלל מרבית המלבושים שלנו את חייהם, ושם הם גם מסיימים אותם – באותם מקומות אחרונים בהם נותר עוד ערך לאותו מוצר, ויש מי שיוכל להסתייע בו לאותה מטרה בסיסית לה נועד מלכתחילה.

מה נדרש ללימודי תפירה

שום דבר מלבד ראש יצירתי ומכונת תפירה בסיסית. אם לא מצאתם כזו אצל אמא או סבתא, לא הכרחי אפילו לרכוש חדשה. מדובר בכלי מכני שהבלאי עליו נמוך מאוד. גם אם יוצר לפני שלושים שנה, בטכניקות התפירה לא חל הרי שינוי, ואם המדובר במכונה איכותית, כמו ''פפאף'' או ''זינגר'' שנודעו כתפארת התעשייה הגרמנית והאמריקאית, הרי שימי התהילה שלהן ניתנים לשחזור ברגע שיחוברו שוב לחשמל. בעוד שעלות מכונה חדשה עומדת על 1000-3000 שקלים, ניתן למצוא בנקל מכשיר משומש ומוצלח לא פחות במאות בודדות, ובאיכות מקבילה שהזמן לא פגע בה.

אפשרויות קידום והרחבה מקצועית

הסיכויים לפתח כיום קריירה של תופרת מקצועית או חייט אינם גבוהים בלשון המעטה. עיקר ההכנסה שניתן למצוא בתחום היא בתפירה עילית. עבור מי שמבקשים לשווק עיצובי אופנה עצמאיים פרי עמלם, פתוחה הדרך למכור באתרים כמו איביי או etsy, שם יש ביקוש לפריטים מיוחדים במלאכת יד. אפשרות פופולרית נוספת היא שימוש במגזינים יעודיים (הנודע בהם הוא ''בורדה'' הותיק) אשר מציעים לתופרות עצמאיות לא רק רעיונות ועיצובי אופנה עדכניים, אלא גם גזרות המצורפות לעיתון, אותן אפשר להעתיק בעצמך, לגזור ולתפור.

יתרונות ללימודי תפירה

תפירה עצמאית היא יעילה במיוחד למי שניחנו בגזרה ייחודית, שתפירה במידות אחידות נוטה פחות להחמיא לה. מי שצריכים להרחיב פה, לקצר שם, להדק או להרחיב קצת בנקודות מסויימות – ימצאו תועלת לא מועטה ביכולת להתאים ולהתקין בגדים כך שיחמיאו יותר. עם זאת, שיא הסיפוק והיצירתיות הוא כמובן תפירה עצמית של עיצוב עצמאי ומקורי. בגד כזה יהיה יקר, אהוב והולם לגזרה יותר מכל עיצוב של רוברט קוואלי, ויויאן ווסטווד או דונה קארן.